החלטה בתיק רע"א 4244/09

           בפניי בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק בש"א 4036/09, מיום 19.4.2009, בגדרה קיבל את בקשת המשיבות שבפניי למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

           בין המבקשות ובין המשיבות נקשר הסכם מכר לפיו מתחייבות המבקשות לרכוש מהמשיבות את נכסי קבוצת הולילנד בתחום הקוסמטיקה (להלן: ההסכם). רובם של פרטי ההסכם אינם נדרשים לענייננו.

           סעיף 16.2 להסכם קבע תנית בוררות לפיה במידה ולא יעלה בידי הצדדים "לפתור בהסכמה ובדרכי שלום סכסוכים או חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר להסכם זה, או לביצועו, או לפירושו, או הפרתו, וכן בכל דבר וענין הקשור עליו או הנובע ממנו" יועבר סכסוך לבוררות (להלן: תנית הבוררות).

           בין יתר הוראות ההסכם נקבע בו כי ביצוע העסקה מותנה במספר תנאים מתלים ובהם קבלת רישיונות ואישורים מסוימים עד למועד האחרון שנקבע ל-90 יום מיום מעמד החתימה. לשיטת המבקשות חל מועד זה ביום 10.11.2008.

           ביום 12.11.2008 מסרו המבקשות הודעה למשיבות על ביטול ההסכם עקב חלוף המועד להתקיימותו של התנאי המתלה. המשיבות דחו את הודעת הביטול והפנו לכך שהרישיונות המדוברים הונפקו כבר ביום 11.11.2008, אף שאין מחלוקת כי הומצאו למבקשות רק ביום 13.11.2008. משסירבו המבקשות לקיים את ההסכם ולהעביר את התמורה המוסכמת, ביקשו המשיבות כי הענין יועבר לבורר בהתאם לתנית הבוררות ואולם המבקשות סרבו לכך.

           לפיכך, הוגשה כאמור הבקשה למינוי בורר על פי סעיף 8 לחוק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           ביום 19.4.2009 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שבח) בגדרה נעתר לבקשה למינוי בורר.

           עיקר החלטתו של בית המשפט המחוזי התמקדה בטענת המבקשות כי משלא התקיים התנאי המתלה, הרישיונות לא הובאו במועד האחרון שנקבע, לא נכנס כלל ההסכם לתוקף ומשכך אין להעבירו להכרעת בורר שיאלץ בפועל להכריע גם בשאלת סמכותו הוא. נקבע כי התאריך בו נתקבלו הרישיונות לענין ההסכם הינו התאריך בו הונפקו, היינו, 11.11.2008 ולא התאריך בו הומצאו לידי המבקשות, 13.11.2008. לענין טענת המבקשות כי אף תאריך זה הינו בפיגור של יום לאחר המועד האחרון שסוכם, נקבע כי מדובר בטענה פורמאלית גרידא העומדת על "קוצו של יום" ואינה מתיישבת עם החובה לטעון טענות בתום לב, במיוחד לאור כך ששיהוי זה לא השפיע כלל על מצב בעלי הדין. עוד צוין כי על פי ההלכה, יש ליתן לחוזים פירוש המקיים אותם. יתרה מכך נקבע כי מהמסמכים שצורפו עולה כי אף המבקשות עצמן החשיבו את יום 11.11.2008 כמועד האחרון להשגת הרישיונות. משכך, נדחו טענות אלו. באשר ליתר טענות המבקשות, ולענייננו בעיקר לטענות שהועלו באשר להטעיה ומצגי שווא שהציגו המשיבות עובר לחתימה על ההסכם, נקבע כי טענות אלו אינן משליכות על השאלה האם יש להעביר את הענין לבוררות והמבקשות יוכלו להעלותן במסגרת הבוררות.

           מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי אשר לה מצורפת אף בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

           עיקר טענת המבקשות הינה כי ההסכם לא נכנס למעשה לתוקף, בשל היעדר מפגש רצונות אמיתי בינן ובין המשיבות עקב הטעיה חמורה ומצגי שווא שביצעו אלו עובר לחתימה על ההסכם. בעיקר נטען כי הוסתרו נתונים באשר לירידה משמעותית בהיקף פעילותן במדינות רומניה ואוסטרליה, פעילות שהייתה שיקול מפתח בהחלטת המבקשות להיקשר עימן בהסכם. לשיטתן, תוצאת קבלת הטענה הזו הינה כי החוזה יבוטל למפרע וממילא תבוטל גם תנית הבוררות הכלולה בו. משכך, לשיטתן אין זה ראוי כי הענין יועבר להכרעת הבורר עצמו, אשר יאלץ בפועל להכריע בענין סמכותו הוא, והדבר גם אינו מתיישב עם ההלכות הקיימות בענין. נוסף לטענה זו, נטען גם כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעה כי סמיכות המועדים מעבירה את הנטל על המבקשות להראות כי ביטול ההסכם על ידן היה בתום לב ללא שנתקיימו כל נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עוד נטען כי שגה כשקבע כי המועד בו יש לראות את הרישיונות שנתקבלו הינו מועד ההנפקה, 11.11.2008, ולא המועד בו התקבלו בפועל, 13.11.2008.

           מנגד, בתגובת המשיבות לבקשת עיכוב הביצוע טענו הן כי טענת המבקשות אינה באה בגדר אותם מקרים חריגים בהם תינתן רשות ערעור על החלטה בענייני בוררות, באשר אינה חורגת מעניינם הצר של הצדדים. לגופו של ענין נטען כי טענות המבקשות בענין ההטעיה ומצגי השווא הינן מופרכות וכי לכל היותר יש בהן כדי להצמיח להן עילה לבטלות יחסית של ההסכם אשר אינה גוררת את בטלות תנית הבוררות. מכל מקום נטען, כי נוסח תנית הבוררות בהסכם הינו כוללני ורחב באופן המאפשר לבורר שמונה לדון אף בטענות שהעלו המבקשות.

           יצוין, כי המבקשות ביקשו להגיש תשובה מטעמן לתגובת המשיבות. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה זו בנסיבות הענין .

           לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על צרופותיה, את תגובת המשיבות לבקשה לעיכוב ביצוע ואת החלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים במקרה זה אותם התנאים המצדיקים את מתן רשות הערעור גופה וכי יש לדחות הבקשה כולה.

            הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד. זאת, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.08)). חרף טענות המבקשות, איני סבור כי במקרה שלפניי מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך שבפניי או כי נגרם להן עיוות דין, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

           לגופו של ענין יוער, כי לטעמי דין הבקשה להידחות אף לגופה. אין בכוונתי, בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך ובאופי הבקשה שבפניי, לדון לגופן בטענות המבקשות. יחד עם זאת, רואה אני להוסיף כי לא אוכל לקבל את הטענה כי כל אימת שמועלית טענה לפיה דין ההסכם בין הצדדים, בו מעוגנת אף הסכמתם לבוררות, לביטול מעיקרו, תהה התוצאה המתחייבת כי לא ניתן יהיה להעביר את הענין להכרעת בורר. אומנם, נראה כי במקרים מתאימים, כאשר שוכנע בית המשפט כי עולה טענה ממשית וחזקה נגד עצם תוקפו של הסכם הבוררות, בין אם הסכם זה הינו חלק מהסכם רחב בין הצדדים ובין אם מדובר בהסכמה נפרדת, עדיף יהיה כי הענין יתברר בבית המשפט ולא יועמד הבורר בסיטואציה בה הכרעתו בסכסוך עלולה להשמיט את סמכותו לדון בו מלכתחילה. ואולם, מרחק רב בין אמירה זו ובין קביעת כלל גורף כשם שנטען בבקשה שבפניי. קביעה שכזו עלולה לפגוע פגיעה של ממש בהסדר המצוי בחוק הבוררות ובתכליותיו. משכך, במרבית המקרים, לא יהיה בטענות ממין זה בפני עצמן כדי לחייב את התוצאה כי הענין יתברר בפני בית המשפט. הכרעה בשאלה זו תינתן על פי כלל נסיבות המקרה הספציפי ובכללן, נוסח תנית הבוררות עצמה, נסיבות כריתת ההסכם והתנהגות הצדדים, אופי הטענות המועלות ועוצמתן ושיקולים נוספים מעין אלו. 

           בנסיבותיו הקונקרטיות של הענין שבפניי, לא שוכנעתי כי ישנה הצדקה להתערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי. בחינת נסיבות כריתת ההסכם כמו גם התנהלות הצדדים לאחר מכן, מעלה כי על פני הדברים אין ספק של ממש בכך שאף לראייתם נכרת ביניהם הסכם מוגמר, אף אם הסכם זה היה תלוי בתנאים מתלים. עובדה זו נלמדת גם מהתנהלותן של המבקשות עצמן אשר אף כשביקשו לראשונה לסגת מההסכם ביססו זאת על אותם תנאים מתלים ולא על הטענות להטעיה או מצגי שווא. לא שוכנעתי כי טענתן שבשלב מאוחר יותר נתגלה להן אף כי הוטעו על ידי המשיבות, אף אם אניח כי טענתן זו נכונה בעיקרה, מעלה להן עילה לבטלות ההסכם מעיקרו לרבות תנית הבוררות שבו. חיזוק נוסף למסקנתי זו רואה אני בנוסח תנית הבוררות עצמה אשר אף שאינה מציינת במפורש את סמכות הבורר לדון גם בשאלת עצם תוקפו של ההסכם, מנוסחת היא בלשון רחבה ביותר, "סכסוכים או חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר להסכם זה, או לביצועו, או לפירושו, או הפרתו, וכן בכל דבר וענין הקשור עליו או הנובע ממנו", אשר יש בה לכאורה אף להקנות לו סמכות להכריע בטענות אותן מעלות המבקשות, לרבות טענות הנוגעות למצגים שקדמו לכריתתו של ההסכם (והשוו, רע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) נ' אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ (לא פורסם, 3.5.1994)). לא מצאתי ממש אף ביתר טענות המבקשות, אשר וודאי שאין בהן כדי להצדיק את מתן רשות הערעור בנסיבות הענין.

            אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

           המבקשות ישאו בשכר טרחת בא כוח המשיבות בסך של 7,500 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ז בסיון התשס"ט (9.6.2009).